חוק חופשה שנתית מאפשר לעובד לצאת לחופשה שבה יוכל לנוח מבלי שיפסיד משכרו ומבלי שייפגעו יחסי עובד – מעביד בינו לבין מעבידו.

הגדרות

• החופשה – חופשה שנתית המגיעה לעובד על פי חוק זה.
• עובד בשכר – עובד שגמול עבודתו, כולו או חלקו, משתלם שלא על בסיס של חודש או תקופה ארוכה מזו.
• שנת עבודה – פרק זמן של 12 חודש, שתחילתו ב- 1 בינואר של כל שנה.

הזכות לחופשה

כל עובד זכאי לחופשה שתינתן לפי הוראות החוק.

אורך החופשה

ימים שלא יובאו במניין ימי החופשה

1. ימים בהם שירת עובד בשירות מילואים.
2. ימי חג שאין עובדים בהם עפ"י חוק, הסכם או נוהג – להוציא ימי המנוחה השבועית.
3. ימי חופשת לידה.
4. הימים בהם אין העובד מסוגל לעבוד מחמת תאונה או מחלה.
5. ימי אבל במשפחה, שמטעמי דת או נוהג אין העובד עובד בהם.
6. ימי שביתה או השבתה.
7. ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, אלא אם עלו על 14 ובמידה שעלו.

אם חלו ימים מן האמורים לעיל בימי החופשה, יראו את החופשה כנפסקת לאותם הימים, ויש להשלימה ככל האפשר תוך אותה שנת עבודה.

דמי חופשה

מעביד חייב לשלם לעובד, בעד ימי חופשה, דמי חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל.

לגבי עובד בשכר – שכר עבודה יומי ממוצע  *  מס\' ימי חופשה

שכר עבודה יומי ממוצע =  שכר רבע השנה שקדמה לחופשה לחלק ל- 90 יום או

שכר רבע השנה של העבודה המלאה ביותר ב- 12 חודשים שקדמו לחופשה לחלק ל-90 יום.

חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951, מקנה לעובד את זכאותו לימי חופשה. בהיות חוק חופשה שנתית חוק "מגן" – הרי שהזכויות הניתנות על פיו לעובד אינן ניתנות לוויתור אפילו בהסכם מפורש בין הצדדים.